<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער א'</h1>
<h2>דף ח.</h2>
והשוטה אינו זוכה לעצמו ולא לאחרים. ומזכין לשוטה ע"י בן דעת. והחרש זוכה לעצמו.
<h2>דף י.</h2>
ושם, וכן ארבע אמות של אדם קונין בכל מקום. מ"ט תקנו לו רבנן דלא ליתי לאינצויי. וכל מקום דאמרינן דוקא בסימטא או בצידי רשות הרבים, דלא דחקי בהו רבים. אי נמי בשדה שאין לה בעלים. אבל ברשות הרבים אי נמי בשדה חבירו אין קונין לו ד"א דיליה (כרוחב) [כדכתב] רי"ף ז"ל. וכתב רבינו ז"ל, נראה מדברי הראשונים שלא אמרו ארבע אמות קונות אלא בזוכה מן ההפקר כמציאה וכנכסי הגר, ומשום דלא ליתי לאינצויי. אבל בדאיכא דעת אחרת מקנה כמכר וכמתנה דלא אתי לאינצויי לא. אבל לא נהירא, דהואיל ותקנו לא תקנו לחצאין. וכל שקנה דליכא דעת אחרת מקנה כל שכן בדאיכא דעת אחרת מקנה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף יא.</h2>
ושם, והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד"א. והתם אמרינן טעמא דחצר, דגברא משום שליחות איתרבאי וקטן אין לו שליחות, הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד"א. אבל קטנה משום ידה איתרבאי, כדכתיב [דברים כ"ד] ונתן בידה. ואיתרבי גגה וחצרה וקרפיפה מדכתיב ונתן מכל מקום. וכשם שחצירה כידה לענין גט, כן חצירה כידה לענין מציאה. (אבל בבריא אפילו בבנו אינו מזכה לעובר, התם בפרק אלמנה לכהן גדול ביבמות כתבו).
וגרסינן במציעא פרק קמא, חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואפילו כשאינו שם זכה לו בה. בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדה וחורבה עד שיהא עומד שם ויאמר זכתה לי שדי.
<h2>דף עב.</h2>
והגוי אינו זוכה, הואיל ואינו ראוי לשליחות. וכתב הר"ם בפרק הרביעי דהלכות זכיה דכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי כך אינו זוכה לגוים.
